<h1>רבינו חננאל — ב"ב</h1>
<h2>דף יח.</h2>
[ב"ב ק"ז ע"ב] א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן לוקח נוטל כחוש. פירוש יד הלוקח על התחתונה. לפיכך נותן לו המוכר ללוקח המקום הגרוע שבאותה שדה. ואקשי ליה ר' חייא בר אבא לר' יוחנן והא משמנין ביניהן שנינו. כלומר בשומא נוטל זה כמו שנוטל זה יד שניהם שוה, ולמה אמרת יד הלוקח על התחתונה. ואמר לו. ר' יוחנן, בעת שאתה היית יושב ואוכל הכפניות של תמרים בבבל פירשנוה כך, כי דקדקנוה למתניתין ונתברר לנו טעם מסיפא. דקתני סיפא חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהן ונוטל חציה בדרום. ואם הלשון הזה חצי שדי אני מוכר לך ממש הוא למה משמנין, ימתחו קו המדה ויטול הלוקח חציה בדרום שהרי כך פירש לו חציה בדרום. אלא מדקתני אפילו בסיפא משמנין ביניהן, שמעינן מינה דהאי דקתני משמנין לדמי הוא. פירוש מה ששוה חצי שדה זו מכרתי לך מן הקרקע, באיזה מקום שארצה אתן לך. מיהו רישא דמתניתין שמין כל השדה, ואם עלו לו דמיה מאה דינרין נותן לו המוכר ללוקח מה ששוה חמשין דינרין במקום הכחוש בשדה זו. שיד הלוקח על התחתונה. וזהו פירוש משמנין ביניהן ונוטל חצי שדהו, פירושה בדמי חצי שדהו. אבל סיפא דמתניתין אין שמין כל השדה אלא חציה שבדרום שמין, ומה ששוה חצי שדה זו חציה שבדרום נותן המוכר ללוקח כנגד אותן הדמים באיזה רוח שירצה, ויד הלוקח על התחתונה. וזה שאמר חציה שבדרום, שומת חציה שבדרום קאמר ולא חציה שבדרום ממש הוא שמכר לו. וראינו לרבינו האיי ז"ל, שאמר משמנין פירושו שני חלקים שוין, ואם יהיה האחד נוטל כחוש אין שניהן שוין. אלא כך הוא, בזמן שאמר לו חציה שבדרום משמנין ביניהן ונותן לו חציה שבדרום, ואם היא ארץ שמינה מוסיפין עליו בדמים, ואם היא רזה פוחת מדמי חציה הנשארה שבדרום. וכן לר' יוחנן אם אמר לו חצי שדה סתם משמנין ביניהן והלוקח נוטל חצי הכחוש בשום נכון בפחות מן החצי השמן הנשאר. והכל שמין בדמים. וזהו פירוש לדמי, כלומר מעלין שומת השדה בדמים, הכחוש בשומת הדמים בשוה, והשמן כמה ששוה. והרשות ביד המוכר לתת ללוקח איזה חצי שירצה, ואינו יכול הלוקח לטעון תן לי מן השמן, שיד לוקח על התחתונה.
<h2>דף מד:</h2>
[ב"ב קי"א ע"ב] האיש יורש את אשתו דת"ר ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה, שארו זו אשתו מלמד שהבעל יורש את אשתו יכול אף היא תירשנו ת"ל וירש אותה הוא יורשה ואין היא יורשתו. ומקשינן והא קראי לאו הכי כתיבי. דהא לא כתיב קרא אלא ונתתם את נחלתו לשארו, דמשמע האשה היא יורשת את אישה. ופרקינן אמר אביי תריץ הכי ונתתם את נחלתו לקרוב אליו ממשפחתו שארו וירש אותה א"ל רבא סכינא חריפא לפסוקי קראי אלא אמר רבא ה"ק ונתתם את נחלת שארו לו קסבר גורעין ומוסיפין ודורשין. גרע וא"ו מנחלתו ולמ"ד מלשארו, והוסיף שתי אותיות הללו ונעשו מלה אחת והיא לו, ודרוש הכי ונתתם את נחלת שארו לו. זה שאומרים חכמים גורעין ומוסיפין, לאו גריעה ממש. דהא רבא דקא דחי תירוציה דאביי ואמר סכינא חריפא מפסקא קראי, ומילתא דדחי בה הוא הדר ופסיק קרא. אלא הכין פירושיה, קסבר כל קרא דכתיבא בלשון קודש ומפרשי לה בלשון ארמי או זולתו אי אפשר להעתיקה כמות שהיא, אלא נראה כמוסיף וגורע. וכך פתרון זה, ונתתם את נחלתו של מורישה לשארו, כלומר הנחלה שמוריש אביה לבתו שהיא שאר בעלה, כדכתיב ודבק באשתו והיו לבשר אחד, למי שהיא שארו והוא קרוב לה, אליו תעמוד הנחלה. שארו זו אשתו לדברי הכל, מדכתיב ודבק באשתו והיו לבשר אחד מלמד שהאשה היא שארו, והיא בשרו של איש.
<h2>דף נא:</h2>
[ב"ב קכ"ו ע"א] ובמלוה שעמו פלגי. פירוש, במלוה שחייב הבכור לאביו, נוטל ממנה פי שנים, הואיל ותפש בה זכה והחזיק ואין מוציאין מידו. וכן מלוה דתפשי עלה משכון מוחזק הוא.
